יום חמישי, 22 במרץ 2012


מאין יבוא עזרי?


הרבה שאלות עולות במוחו של האדם החולה, אדם המתמודד עם משבר רפואי, אדם הנלחם על חייו או על איכות חייו. לרוב שואל האדם את השאלה שלקוחה הישר מהתהילים: מאין יבוא עזרי?
הרבה אנשים בסביבתו בקרובה וגם הפחות קרובה של החולה מוכנים לעזור ומנסים לעזור. גם כאשר מדובר בעזרה נפשית, מעצימה ומכוונת, יש לא מעט אנשים טובים שמייעצים, מעודדים ועוטפים את האדם באהבה. לכל אחד יש כוונות טובות וכל אחד רוצה בהחלמתו של האיש היקר לו. האם כל עזרה, תהי ברוכה ככל שתהי, יכולה גם לעזור לאדם המתמודד עם אתגר כל כך קשה ? 
לרוב אין לסביבה הקרובה של החולה את הידע ואת הניסיון ליצור שינוי אמיתי אצל האדם החולה ובכך להעצים את יכולתו להתמודד עם מחלתו. למשפחה הקרובה, לחברים ולעתים לקהילה בה האדם חי, באמת אכפת ממנו והם מוכנים לעשות הכל על מנת לעזור לו ולא תמיד מצליחים.
לכל אותם האנשים שרוצים בטובתי של האיש המתמודד, אני מציע לכוון אותו  לאנשי מקצוע כמוני - מאמנים רפואיים. 
יש לי את הכלים, הידע והניסיון לחולל בו שינוי שיחזק את כל המערכות שלו וגם את המערכת החיסונית. יש בי הרבה אהבה לבני האדם שמאפשרת לי להיות אמפתי וסבלני, קשוב ומקדם, רגיש וממוקד במטרת חייו של האדם המתמודד עם משבר רפואי -  לנצח את המחלה ולחזור לחיים הנורמליים.  ואלה לא רק מילים, אלה עובדות. תשאלו את כל מי שעבדתי איתו, את כל מי שעזרתי לו, את כל מי שעזרתי לו לחולל שינוי בחייו.  
אז אם אתם רוצים לעזור לאנשים יקרים , תנו להם את מספר הטלפון שלי והנה כבר עזרתם!



יום שישי, 30 בספטמבר 2011

מי רשאי להיקרא "מאמן" ?



מהו אימון אישי ומיהו מאמן אישי ? בשנים האחרונות הנושא לפי דעתי נפרץ לכל הכוונים. המושג "אימון" נהיה טרנדי והמקצוע "מאמן" נהיה הפקר לכל החפץ בו. בעצם למה לא? אם המקצוע לא מוגדר על ידי המדינה ולא נקבעו קריטריונים מחייבים, כל אחד יכול לשים שלט "מאמן", גם אם הוא במקרה הטוב מטפל ובמקרים שכיחים הרבה יותר -  לא זה ולא זה.
למרות שאימון אישי עדיין לא עבר חקיקה באופן רשמי, בפועל קוראים דברים:  יש שני ארגוני מאמנים, יש תוכניות לימוד מסודרות במוסדות שמוכרים על ידי אירגון זה או אחר ויש גם האיגוד הבינלאומי לאימון אישי ICF שמטווה דרך. ללשכת המאמים, בה אני חבר זה שלוש שנים, יש קוד אתי מסודר ומוגדר, וכל מאמן מחוייב לו – אנחנו עוברים השתלמויות אתיקה מסודרות, כאשר ללא השתלמות זו אתה לא יכול לקבל תעודה של מאמן מוסמך. מערכת ההסמכות עובדת לפי קיטריונים מוכרים על ידי ICF.

היעדר הכרה רישמית של המקצוע גורם לשוק להתמלא באנשי מקצועות אחרים שקוראים לעצמם "מאמנים". היום ניתן למצוא "מאמן" כמעט לכל דבר – מאמן דיאטה, מאמן הוליסטי, מאמן כירופרקט, מאמן בקלפי טארוט וצלחות טיבטיות, מאמן מקראי ומאמן בקפה. אני לא מזלזל באף איש מקצוע ובאף שיטת טיפול. רק אל תקראו לזה "אימון"! האימון הוא תהליך מובנה, מסודר ועקבי. הוא מאגד בתוכו שיטות ודרכים שלקוחים מספורט, פילוסופיה, סוציולוגיה, שיווק, ניהול, פסיכולוגיה חיובית. האימון הוא לא יעוץ ולא טיפול נפשי. האימון גם לא עוסק בנבואה אלא בחזון ובניית הדרך להגשמתו.

מה היו אומרים הפסיכולוגים אילו אנחנו, המאמנים המוסמכים, היינו קוראים לאימון שלנו "טיפול פסיכולוגי ממוקד תוצאה" או "טיפול פסיכולוגי קו-אקטיווי" או אולי "פסיכותריה קצרת מועד"? איזו צעקה הייתה קמה ובצדק? כי אנחנו לא פסיכולוגים. אנחנו מאמנים. והגיע הזמן שנמצא את הדרך לפעול נגד זילות המקצוע, שרלטנות והתחפשות למאמנים של אנשים שאין להם ולא כלום עם האימון האישי.

יום שישי, 25 בפברואר 2011

המסכות שלנו


כל חג מסמל לנו משהו, מלמד ומדריך להכרה עצמית, למודעות וגם למעשים.
בפסח בוחרים לצאת מעבדות לחרות, להשליך את החמ"ץ ( חייב, מוכרח, צריך) ולסמוך על הבורא (בוחר,רוצה, אוהב) .
בחגי תשרי אני סולחים וסולחים לנו, עושים חשבון נפש ומתכננים את מעשינו לשנה הבאה.
בחנוכה מחפשים את האור הפנימי, כזה שיאיר את דרכנו הרבה מעבר לשמונה ימים.

והנה מגיע פורים. האם אנחנו מתחפשים או שמורידים את המסכה?
מי אנחנו באמת ? מי אנחנו רוצים להיות ?
כמה אפשרויות ( מסכות ) יש לנו בחיים ? מי מסתתר מאחרורי המסכה מולינו?
מסכה זה טוב או רע ?
ומדוע אומרים "לא כל יום פורים", כאשר אנחנו מתחפשים למי שאנחנו רוצים להיות או להידמות לעתים קרובות כל כך ?
ויש מי שיגיד "אני אף פעם לא מתחפש". הסתכלו טוב טוב במראה.
האם זאת האמת? האם אתם יכולים להיות בטוחים שזאת האמת?

בואו חברים, תגיבו ונרחיב את נושא המסכות בחיינו. 



יום חמישי, 13 בינואר 2011

הכיסא הריק


בכל מקום שאני נמצא, הכיסא הריק תמיד לידי.
אני יכול ממש לראות אותו בארוחה משפחתית בליל שבת, בחגים ושמחות, בעבודה, ברכבת לתל-אביב, בטיסות לחו"ל. גם בטיסה הבאה שלי – ביום ראשון הקרוב - אני ארגיש אותו. אולי אפילו יותר מתמיד כי זאת טיסה לחופשת סקי בצרפת. וכאשר אשב ברכבל, מוקף הרים מושלגים ומסלולי גלישה, הכיסא הריק יהיה לצדי.

הכיסא הריק שלי זהו הכסא של ענבל, בתי הצעירה שהייתה גם הנשמה התאומה שלי. הכיסא של ענבל יישאר ריק לתמיד. הוא לא יעלם, הוא גם לא יתרוקן מזיכרונות ומגעגועים.
עמוק בתוך תוכי אני מרגיש את ענבל איתי, לידי, ממש כאן. אני מתייעץ איתה, שואל אותה, מספר לה. הדמיון שלי משלים את השאר: את התגובות שלה, את מבט עיניה השחורות והמבריקות ואת הבעת הפנים שלה. אנחנו תמיד יחד.
יש מי שיגיד שזוהי סוג של תלות, שזה לוקח אותי אחורה ומנציח את הרגע הנורא ביותר בחיי. אני רואה את זה באופן שונה. הכסא הריק שילדי ממלא אותי תוכן, ממלא אותי באהבה וברצון לעזור לאנשים אחרים שגם לידם נמצא תמיד כסא ריק.
הביטחון העצמי והכוח הנפשי של ענבל עברו אלי, חיזקו אותי ועשו אותי למה שאני.
במותה הצילה ענבל לא רק את האנשים שקיבלו את אבריה להשתלה, אלא גם את אלה שאני מצליח להחזיר לחיים. 

יום שני, 13 בדצמבר 2010

התמודדות עם אבדן - השלבים הראשוניים


התמודדות עם אבדן - השלבים הראשוניים
כל מי שחווה אבדן ושכול, כל מי שהיה שרוי באבל כבד וראה איך החיים נגמרים לו מול העיניים, יודע כמוני שאין "טיפים וטריקים" להישרדות לאחר אסון אישי שכזה. כל אחד מתמודד באופן שונה. אנחנו מוצאים את דרכנו הייחודית להישאר בחיים ולהמשיך בהם.

יש מי שפונה לעזרה של פסיכולוג וזה עוזר לו. יש מי שנעזר בעובד סוציאלי. ויש גם חוגי תמיכה, אגודות ועמותות, יועצים, מתקשרים, מטפלים ותרפיסטית. ויש גם מאמנים כמוני שמגייסים את שיטות האימון האישי לטובת מתן עזרה לאנשים ומשפחות שחווה אדבן ושכול.

שנת האבל הראשונה שונה מהשנים הבאות. הניסיון האישי שלי מלמד אותי שגם בהתמודדות עם האבדן יש מספר שלבים.

השלב הראשון – "ההלם" - זה כמו לחיות בתוך חלום, חלום בלהות. אתה מוצא את עצמך במציאות שהיא בעינייך לא מציאותית בכלל. אתה לא מעכל את גודל האסון שנפל עליך והסיוט הוא סיוט עלי אדמות. יחד עם זאת אתה עטוף באהבה של אנשים: קרובים, חברים, משפחה, שכנים. כולם רוצים את טובתך, רוצים לעזור לך להתגבר על הכאב והאבדן. חלקם עושים את זה בנחישות יתרה, תוך שהם באמת כואבים את כאבך. הם משתדלים לא לעזוב אותך לבד לרגע, מגיבים לכל סימן של בכי או סבל. הפנים שלהם משדרות המון דאגה ואף פחד: שמא תעשה מעשה פזיז לעצמך או לאחרים. רוב הזמן אתה לא לבד וזה מחזק. מצד שני אתה לא מתפנה להתאבל ולהפנים את האסון הנורא שפקד אותך.

לאחר מכן מגיע תקופת ה"לבד" - האנשים שהקיפו אותך חוזרים לעניינם, משפחותיהם, עסקיי היומיום. פתאום אתה לבד. גם כאשר מדובר במשפחה מתאבלת, כל אחד מתמודד עם האבדן באופן שונה. זה משהו מאד אישי. במשפחה תומכים אחד בשני, עוזרים אחד לשני, ויחד עם זאת יש לא מעט רגעים שאתה לבד עם כאבך. רק עכשיו אתה מתחיל להבין את גודל האבדן ולהרגיש את עוצמת הכאב. לאט לאט זה מחלחל פנימה ונהיה חלק מהמציאות החדשה שאתה חי בה.

זהו שלב של "מאין יבוא עזרי". האם איעזר באיש מקצוע? האם אצטרף לפורום אנשים כמוני? האם אוכל לטפל בעצמי לבד? מי באמת יכול לעזור לי?
זהו השלב החשוב בעיניי, כי כאן אני בוחר איך לשרוד את האסון.

אני מציע לאנשים אימון אישי. לי, כמאמן, יש יתרון יחסי על מטפלים ויועצים. להקשיב למתאמן זהו המרכיב המרכזי באימון אישי. אני יודע להזדהות עם האדם הכואב, בלי שירגיש מבוקר. אני יודע לחבר את האדם לכל החיובי שבו, גם ברגעים הכי קשים שלו. למשפחות שאני עובד איתם, אני בונה מרחב בטוח, תומך ומזדהה. אני לא מביא את הכאב הפרטי שלי, את האסון שפקד אותי. כמו כולם, אני לא יכול להרגיש את הכאב שהם מרגישים.


אני יכול להבין אותם ויודע למה לצפות. אני יודע להעניק לאנשים היקרים האלה ביטחון: אתם יכולים לצאת מהמשבר מחוזקים, מחוברים יותר לעצמם, ליכולות שלהם ולחיים שממשיכים למרות הכל.






אלי שרפשטיין , מאמן אישי


"לצמוח מתוך משבר"


האתר שלי

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

תנו אמון באימון! ( אימון אישי בהתיישבות העובדת).




"יש אנשים שרואים דברים כמו שהם, ושואלים מדוע? אני רואה דברים שמעולם לא היו, ושואל: מדוע לא?"
 ג'ורג' ברנרד שאו

לפני כשנה סיפר לי חברי מאחד הקיבוצים השיתופיים באזור הצפון, שהוא נמצא על פרשת דרכים אישית ומקצועית. בעודו מחפש פתרונות לבעיותיו, יעצו לו חבריו העירוניים לפנות למאמן אישי (קואצ'ר). הוא לא הסתפק בזה, בדק באינטרנט, התייעץ עם עוד מספר חברים והגיע להחלטה שהוא רוצה לעבור אימון אישי ולמצוא את דרכו ואת ייעודו. האימון עולה כסף, וחברי פנה למוסדות הקיבוץ, הציג את בקשתו וביקש השתתפות הקיבוץ בתהליך שהוא עומד לעבור. התשובה שהוא קיבל הפתיעה אפילו אותי, ואני הרי גם חבר קיבוץ שיתופי גדול ומבוסס. נאמר לו בזו הלשון: "אם תמצא מאמן שיש לו גם תעודה של פסיכולוג או עובד סוציאלי, לא תהיה שום בעיה לממן לך את האימון  במסווה של טיפול רגיל שהתקנון שלנו מאפשר. הוא לא נשאל על מהות הבקשה שלו, מה זה יעשה לו ובמה זה שונה מטיפול אחר. הוברר לו שיש טיפולים מוכרים על ידי המוסדות ויש אחרים שאינם מוכרים.
בהיותי מאמן אישי וחבר קיבוץ, אני מודע לכך שלקואצ'ינג בתנועה הקיבוצית אין עדיין מעמד כמו ליתר מקצועות הטיפול. המוסדות הכלכליים של הקיבוץ, מערך כח אדם וכן בריאות הנפש לא מפנים חברים לאימון ולא מעודדים, למרות שמדובר במערכת זולה יותר ומניבה תוצאות מהירות יותר. מה הסיבה לכך? האם אנחנו, חברי קיבוץ, לא רוצים להצליח יותר או להיות מאושרים יותר? הסיבה שרוב הקיבוצים לא לוקחים מאמנים אישיים, נובעת מחוסר הבנה בסיסית במקצוע החדש הזה. רוב המידע שיש לציבור מגיע באמצעות תקשורת המונית ולא מקריאה מעמיקה ולימוד של הנושא. תוכניות ריאליטי בטלוויזיה מציגות לנו תמונה מעוותת של השגת הישגים משמעותיים ומהירים כתוצאה מלחץ והכוונה של המאמן. העיתונים מלאי מדורי פרסום של מרפאים, קוסמים ועושי נפלאות מכל הסוגים. חלקם קוראים לעצמם "מאמנים" כי זה טרנד אופנתי. מאמן זה שם מוכר, גם אם בפועל אתה עושה משהו אחר. מכאן הבלבול והמבוכה, וכתוצאה מכל אלה חוסר האמון באימון.
  על מנת לעשות סדר בבלבול הזה, החלטתי ללקט כמה מעקרונות האימון, כפי שנוסחו ונבנו על ידי מייסדי המקצוע. השיטה המנצחת של האימון בסיסה בתחומי מדע רבים: פסיכולוגיה חיובית, פילוסופיה, ספורט, ניהול, שיווק ועוד. האימון חובק את ארבעת תחומי החיים שלנו – זוגיות/משפחה, עבודה/קריירה, קהילה/חברה, תחביבים/פנאי. לפי תפיסתנו האדם הוא שלם, יצירתי, בעל משאבים ותושייה ומומחה לחייו. אימון אישי הוא לא טיפול ולא יעוץ. זהו תהליך שלם שבו האדם מגלה בעזרת המאמן את נקודות החוזק שלו, את חולשותיו, את חסמי ההצלחה ואת סל המשאבים האישיים שלו. הוא לומד את עצמו ואת היכולות שגלומות בו. הוא לומד להאמין, לקבל החלטות, ובעזרתן לבנות את עתידו. לאחר מכן, המחשבות והכמיהות מתורגמים למכלול פעולות יומיומיות שמובילות אותו אל המטרה. לכל אחד מאיתנו יש מטרה בחיים. מטרה יכולה להיות "גדולה" או "קטנה", אישית או כלכלית, גלויה או חבויה עמוק בנבכי הנשמה. אבל לכל אחד יש מטרה. אנחנו מוותרים בקלות מדי על החלומות, הכמיהות והעתיד שלנו, תוך שכנוע פנימי שהם לא ברי ביצוע. הקואצ'ינג קובע שהכל אפשרי. לכל אדם יש פוטנציאל לא מנוצל, יכולות שעוד לא נתגלו. לכל אדם יש חזון. האימון עוסק במתן תשובות ופתרונות לשלוש שאלות בסיס:

·         היכן אני נמצא היום?
·         לאן אני רוצה להגיע?
·         מה אני מוכן לעשות בשביל זה?

את השאלות יכול כל אחד לשאול את עצמו. אבל מה עם התשובות? איך משיגים את המטרות והיעדים? איך מגשימים חזון? מבחינתי התשובה ברורה – מתחילים להתאמן!
            ולסיום. לכסף יש השפעה לא קטנה במערכת קבלת ההחלטות, וטוב שכך. האימון הוא זול יותר מרוב סוגי טיפול אחרים, מכוון שמדובר בתקופה תחומה וידועה מראש. אימון רגיל נמשך כ-12 פגישות שבועיות. הלקוח ורק הוא מחליט האם לקצר או להאריך את תקופת האימון. מצב זה מגדיר את האימון כתהליך שנשלט על ידי המתאמן ולא על ידי המאמן.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

אנשים במשבר


לאנשים במשבר לא זורחת שמש.
לאנשים במשבר קשה לשמוע צחוק.
אנשים במשבר מתקשים להתחבר לשירים.
אנשים במשבר מתעוררים כל בוקר ולא תמיד יודעים מדוע.
אנשים במשבר לא רוצים לחיות.

לרוב אנחנו לא שולטים על המשברים שלנו, מתי יפלו עלינו ומה זה יגרום לנו...
מה שנשאר לנו זה לבחור איך להגיב:
להחליט על הדרך בה נוכל לשרוד, להתגבר על המשבר ולצאת ממנו או לא לעשות כלום ולהמשיך להתרסק.
הבחירה בידינו, גם אם אנחנו עדיין לא הפנמנו את זה ומתקשים לחשוב שני צעדים קדימה.
כל עזרה שנקבל על מנת לצאת מהמצב אליו הגענו, מבורכת.

יש יותר מדרך אחת לפתוח דף חדש.
הדרך שאני מציע - תוכנית האימון שלי "ממשבר לצמיחה".
התוכנית נבנתה למצבי משבר אישי ומשפחתי :
 - משבר גיל המעבר
 - משבר במצבי אבדן ושכול
 - משבר משפחתי כאשר אחד הילדים "יוצא מהארון".

בספרה הנפלא "המוות חשוב לחיים" כותבת דר' אליזבת קובלר רוס, שכאשר אתה נכנס למערבל כל מה שעליך לבחור זה, לצאת כאבן מרוסקת או כאבן מלוטשת.
זאת הבחירה היחידה של אנשים במשבר. 
ההחלטה בידכם - בידינו.